Shvouoth
Daf 3b
משנה: כֹּל שֶׁיֶּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִילָּה וִידִיעָה כַסּוֹף וְהֶעְלֵם בִּנְתַּיִים 3b הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד. יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִילָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלֶה עַד שֶׁיִּווָדַע לוֹ וְיָבִיא בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד׃
Traduction
Ainsi, lorsque quelqu’un après avoir appris d’abord qu’il est impur et (après avoir p. ex. mangé d’une sainteté ou être entré au sanctuaire) apprend ensuite qu’il est impur, tandis qu’au milieu de ces deux connaissances (pendant son acte coupable) il ignorait son état impur; il est passible du sacrifice ascendant et descendant (10)Le délinquant l'offre plus ou moins important, selon sa fortune.. S’il a eu connaissance de son état avant l’acte, non après, le délit sera expié par le bouc dont le sang est aspergé à l’intérieur du sanctuaire, au jour du Grand Pardon (11)''(Lv 16, 15; (Nb 29, 11).'', et ce jour même suspend la punition, jusqu’à ce que le délinquant apprennent de nouveau son état et qu’il offre un sacrifice ascendant et descendant (proportionnel).
Pnei Moshe non traduit
מתני' כל שיש בה ידיעה בתחלה. אידיעות הטומאה קאי ואיידי דזוטרי מילייהו מפרש להו ברישא והדר מפרש שבועות דנפישן מילייהו ויציאות ומראות כל חדא וחדא מפרשה במסכתא דידיה להכי לא פרשינהו בהאי מסכתא ולא תננהו הכא אלא משום דדמו להדדי בשתים שהן ארבע:
ידיעה בתחילה. שידע שנטמא:
וידיעה בסוף. משאכל את הקדש בהעלם או נכנס למקדש בהעלם ויצא נודע לו שבטומאה אכל או בטומאה נכנס:
והעלם בנתיים. כשאכל את הקדש נעלמה ממנו טומאה או קדש או נכנס למקדש ונעלמה ממנו טומאה או מקדש:
הרי זה בעולה ויורד. בקרבן המפורש באותה פרשה ולשון עולה ויורד עולה לעשיר ויורד לעני שהעשיר מביא חטאת בהמה והעני מביא חטאת העוף ולדל שבדלים עשירות האיפה והיא מנחת חוטא האמורה בכל מקום:
שעיר שנעשה בפנים. שעיר של יום הכפורים שמביא מדמו לפנים:
תולה. להגין עליו מן היסורין עד יוודע לו חטאו ויביא קרבן עולה ויורד לפי שנאמר בשעיר הפנימי וכפר על הקדש טומאה שבקדש ובמקדש יכול על כל טומאה שבקדש יהא שעיר זה מכפר ת''ל ומפשעיהם לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים מה פשעים שאינן בני קרבן אף חטאים שאינן בני קרבן ומנין לשיש בה ידיעה בתחלה דכתיב לכל חטאתם משמע לאותם שיכול לבא לכלל חטאת כשיוודע לו בסוף ואי אפשר לבא לכלל חטאת אלא אם כן היתה לו ידיעה בתחילה:
הלכה: כֹּל שֶׁיֶּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִילָּה כול'. וּמְנַיִין לִידִיעָה בַּתְּחִילָּה וּבַסּוֹף וְהֶעֱלֵם בִּנְתַיִים. תַּלְמוּד לוֹמַר וְנֶעְלַ֣ם וְנֶעְלַ֣ם שְׁנֵי פְעָמִים. מִכְּלָל שֶׁבָּאת לוֹ יְדִיעָה בַתְּחִילָּה וּבַסּוֹף וְהֶעֱלֵם בֵּינְתַיִים. עַד כְּדוֹן כְּרִבִּי עֲקִיבָה. כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּרִבִּי. דְּרִבִּי אָמַר. וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ מִכְּלָל שֶׁיּוֹדֵעַ. וְה֥וּא יָדַ֖ע הֲרֵי שְׁתֵּי יְדִיעוֹת. הָא רִבִּי יְשְׁמָעֵאל כְּרִבִּי. וְרִבִּי כְּרִבִּי יְשְׁמָעֵאל. וַאֲפִילוּ כְרִבִּי עֲקִיבָה אַתְיָא. הִיא יְדִיעָה וְהֶעֱלֵם בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ. יְדִיעָה וְהֶעֱלֵם בְּטוּמְאַת הַקּוֹדֶשׁ. וְאִת דְּבָעֵי נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָכָא. וְה֥וּא יָדַ֖ע וְאָשֵֽׁם. וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר וְה֥וּא טָמֵא֭ וְאָשֵֽׁם. אֶלָּא אִם אֵינוֹ עִנְייָן לִידִיעָה בַתְּחִילָּה תְּנֵיהוּ עִנְייָן לִידִיעָה בַסּוֹף.
Traduction
D’où sait-on que, pour l’obligation du sacrifice (12)Siffra, section Waygiqra, ch. 12., on devra avoir eu connaissance de l’impureté au commencement et à la fin, ''tandis qu’au milieu de ces 2 connaissances, on ignorait son état impur''? De ce qu’il est dit (Lv 5, 3): il l’ignore, il l’ignore; de la 2e expression superflue, on déduit la règle précédente. Cette déduction est exacte (13)V. ci-après, 8, 1. d’après R. aqiba (qui admet ces sortes d’interprétations); mais d’où sait-on la même règle selon R. Ismaël (qui ne recourt pas aux déductions)?Il se conforme à l’avis de Rabbi, qui dit (14)Cf. J., (Horayot 1, 1) ( 45d).: par l’expression s’il lui a échappé, on sait qu’à un moment il savait, et il est dit: il savait; on se trouve donc en présence de deux connaissances. On voit ainsi que R. Ismaël suit l’avis de Rabbi. Mais ce dernier adopte-t-il l’avis de R. Ismaël (de déduire du terme superflu s’il ignore, qu’il peut s’agir aussi de l’ignorance du sanctuaire)? -Non, l’avis de Rabbi est admissible aussi selon R. aqiba: la connaissance du fait en ignorant l’impureté au sanctuaire, ou la connaissance avec ignorance que la sainteté est impure, sont semblables (elles entraînent les mêmes obligations de sacrifices). Selon d’autres, on déduit la même règle de ce qu’il est dit (ibid.): soit qu’il ne s’en est pas aperçu, soit qu’il l’ait connu, il sera coupable; or, comme l’expression coupable est déjà dite, la connaissance que l’on doit avoir d’abord n’a plus besoin d’être signalée, et le terme répété vise la connaissance exigible à la fin (pour qu’en cas d’ignorance entre ces 2 faits, l’obligation du sacrifice soit fixée).
Pnei Moshe non traduit
גמ' ת''ל ונעלם ונעלם שני פעמים. גבי קרבן עולה ויורד כתיב ונעלם ממנו והוא טמא ונעלם ממנו והוא ידע ושדי האי וידע בין תרי ונעלם וללמד דבעי ידיעה קודם העלמה ולאחר העלמה ודרוש ביה הכי וידע קודם ונעלם ממנו וידע אחר ונעלם ממנו:
עד כדון כר''ע. זו דרשת ר''ע אבל ר' ישמעאל דריש לה כרבי ומקרא דונעלם והוא ידע גופי' שמענו דונעלם משמע מכלל שידע בתחלה והשתא הוא דנעלם ממנו:
והוא ידע הרי שתי ידיעות. כלומר מוהוא ידע דרשינן לידיעה בסוף והרי כאן שתי ידיעות לתחילה ולסוף והעלם בנתיים ומונעלם שתי פעמים דריש ר' ישמעאל לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש כדמפריש לה במתני' דס''פ דלקמן:
הא ר' ישמעאל כרבי. הא שמענו דר' ישמעאל ס''ל כדרשת רבי דונעלם מכלל שידע משמע:
ורבי כר' ישמעאל. בל' שאלה ואם רבי ס''ל ג''כ למידרש כר' ישמעאל בהא דדריש מונעלם יתירה לחייב גם על העלם מקדש וקאמר הש''ס דלא היא דמילתי' דרבי ואפי' כר''ע אתיא:
היא ידיעה והעלם טומאת מקדש ידיעה והעלם בטומאת קדש. כלומר שתיהן שוין הן דלר''ע דס''ל בפרק דלקמן דאינו חייב כ''א על העלם טומאה ולא על העלם מקדש וקדש ולדידי' אמרי' דמונעלם יתירא דריש דדוקא על העלם טומאה הוא חייב דכתיב ונעלם ממנו והוא טמא ובין בטומאת מקדש ובין בטומאת קדש הכל בידיעה והעלם הטומא' הוא וכן מצינו למימר דרבי כר''ע דריש להאי ונעלם יתירא ולא כר' ישמעאל:
ואית דבעי נישמעינה מן הכא. לידיעה בתחילה אליבא דר''ע כדמסיק ולא בעי למילף מונעלם ונעלם שתי פעמים כדיליף לעיל:
והוא ידע ואשם. ונעלם ממנו והוא ידע ואשם והאי והוא ידע ואשם לא איצטריך דהא כבר נאמר לעיל והוא טמא ואשם דמשמע שנודע לו אשמתו. א''נ מואשם יתירא קמדייק דהלא כבר נאמר ואשם:
אלא אם אינו ענין לידיעה בתחילה וכו'. ולקמיה פריך עלה:
Shvouoth
Daf 4a
רִבִּי בּוֹן בָּעֵי. אִם לֹא נוֹדַע לוֹ בַסּוֹף הֵיךְ מֵבִיא קָרְבָּן. אֶלָּא אִם אֵינוֹ עִנְייָן לִידִיעָה בַסּוֹף תְּנֵיהוּ עִנְייָן לִידִיעָה בַתְּחִילָּה. הָתֵיבוֹן. הֲרֵי כְתִיב אֽוֹ הוֹדַ֤ע אֵלָיו֙ חַטָּאת֔וֹ וְהֵבִ֧יא. מֵעַתָּה אִם אֵינוֹ עִנְייָן לִידִיעָה תְּחִילָּה תְּנֵיהוּ עִנְייָן לִידִיעַת סוֹף. פָּתַר לָהּ בִּמְחוּייָבֵי חַטָּאוֹת וָאֲשָׁמוֹת ווַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁמֵּבִיאִין אַחַר יוֹם הַכִּיפּוּרִים וְחַייָבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין פְּטוּרִין. 4a תַּלְמוּד לוֹמַר אֽוֹ הוֹדַ֤ע אֵלָיו֙ חַטָּאת֔וֹ וְהֵבִ֧יא. אַף לְאַחַר יוֹם הַכִּיפּוּרִים.
Traduction
R. Aboun demanda: si à la fin (après l’achèvement de l’acte) on ignore son propre état, comment arrive-t-on à offrir le sacrifice dû? (N’est-il donc pas évident qu’il faut une connaissance à la fin)? Voici, en effet ce que l’on a voulu enseigner: comme l’un de ces versets est inutile pour indiquer que la connaissance est exigible à la fin, il indique du moins que la connaissance est exigible au commencement. A ceci on oppose une objection de ce qu’il est dit (ibid., 4, 23): S’il a connaissance du péché qu’il a commis, il offrira son sacrifice; puisque d’après ces mots, il est inutile d’enseigner l’obligation du sacrifice en cas de connaissance finale, ne faut-il pas le dire pour le cas de connaissance initiale? On a eu besoin, fut-il répliqué, de formuler la connaissance au sujet du péché, afin d’en déduire (15)''Cf., Kritot 6, 4; Cf., ci-après, 9.'' que ceux qui sont soumis à offrir des sacrifices fixes d’expiation et de péchés doivent, au cas où le Grand Pardon s’est écoulé, les offrir même après cette solennité; les individus astreints aux sacrifices douteux en sont dispensés après ce moment, en raison des termes précités: ''S’il a connaissance du péché commis, il offrira, etc.'', et le sacrifice est dû même si la connaissance arrive après ce jour.
Pnei Moshe non traduit
ר' בון בעי. עלה דלמאי איצטריך למילף לידיעה בסוף פשיטא דהרי אם לא נודע לו בסוף היך הוא מביא קרבן אלא תני הכי אם אינו ענין לידיעה בסוף וכו':
התיבון. עלה הרי כתיב בחטאת או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא קרבנו וגו':
מעתה אם אינו ענין לידיעת סוף תניהו ענין לידיעות תחילה כצ''ל. וגי' הספר למאי דנקט מעיקרא בלישני' דלעיל. וכלו' דפריך מעתה נאמר ג''כ בחטאת דליבעי ידיע' בתחילה דהא לידיע' בסוף ל''צ קרא:
פתר לה. לידיעה דכתיבא גבי חטאת דצריכא היא למיגמר מינה להא דתנן בפ''ו דכריתות במחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה''כ שחייבין להביא אחר יה''כ וחייבי אשמות תלוין פטורין לפי שיה''כ מכפר על חטא שלא נודע לו כדדריש התם לפני ה' חטא שאין מכיר בו אלא המקום יה''כ מכפר ואי לאו קרא דידיעה גבי חטאת הוי אמינא אפי' חייבי חטאות ודאין היכא דלא מתיידע ליה עד לאחר יום הכפורים דלא מייתי חטאת דהא ביום הכפורים לא הוי נודע לו וחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוה:
תלמוד לומר או הודע וגו'. להביא אפי' כי מתיידע ליה בתר יום הכפורים דבעי להביא חטאת:
וּמָנַיִין שֶׁאֵין מְדַבֵּר אֶלָּא עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וָקֳדָשָׁיו. הִזְהִיר וְעָנַשׁ עַל יְדֵי טוּמְאָה וְחִייֵב קָרְבָּן עַל יְדֵי טוּמְאָה. מָה עוֹנֶשׁ וְאַזְהָרָה הָאָמוּר לְהַלָּן בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וָקֳדָשָׁיו. אַף כְּשֶׁחִייֵב קָרְבָּן עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וָקֳדָשָׁיו. רִבִּי אֶלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר. בְּתוֹךְ שֶׁאָמַר לֹֽא אָכַ֨לְתִּי בְאוֹנִי מִמֶּ֗נּוּ. יָכוֹל יִשְׂרָאֵל שֶׁאָכַל מַעֲשֵׂר אוֹנֵן אוֹ טָמֵא יָבִיא קָרְבָּן. תַּלְמוּד לוֹמַר מֵאֵֽלֶּה. יֵשׁ מֵאֵלֶּה חַייָב וְיֵשׁ מֵאֵלֶּה פָטוּר. אוֹצִיא אֶת הַמַּעֲשֵׂר שֶׁאֵינוֹ בָעֲוֹן מִיתָה וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַתְּרוּמָה שֶׁהִיא עֲוֹן מִיתָה. שֶׁנֶּאֱמַר וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלוּהוּ. תַּלְמוּד לוֹמַר מֵאֵֽלֶּה. יֵשׁ מֵאֵלֶּה חַייָב וְיֵשׁ מֵאֵלֶּה פָטוּר. אוֹ מַה לְהַלָּן בִּתְרוּמָה אַף כָּאן בִּתְרוּמָה. וְלֹא מֵעֲבוֹדָה זָרָה לָמַדָתָּהּ. וַעֲבוֹדָה זָרָה לִמְּדָה עַל כָּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. לוֹמַר. מָה עֲבוֹדָה זָרָה מְיוּחֶדֶת שֶׁחַייָבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת. יָצָאת תְּרוּמָה שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא עֲוֹן מִיתָה.
Traduction
D’où sait-on que ce verset se réfère seulement à l’impureté au Temple, ou des saintetés? On trouve énoncées la défense et la pénalité pour l’impureté, ainsi que l’obligation du sacrifice dû en ce cas; or, comme la pénalité et la défense sont exprimées ailleurs (Nb 19, 13) au sujet de l’impureté du Temple et des saintetés, de même l’obligation de sacrifice formulée ici se réfère à l’impureté relative au Temples et aux saintetés. R. Eléazar b. Jacob dit: de ce qu’il est écrit (Dt 26, 14): je n’en ai pas mangé pendant mon deuil, on aurait pu croire que le simple israélite ayant mangé de la dîme durant le deuil, ou étant impur, devra offrir un sacrifice d’expiation; c’est pourquoi il est dit (Lv 5, 4): il sera coupable de l’une d’elles; du partitif de on conclut que certaines fautes seules entraînent l’obligation, non d’autres (à l’exclusion de l’impureté). Peut être y a-t-il lieu d’exclure la dîme, dont la consommation à l’état impur n’entraîne pas la peine capitale, tandis que celle-ci existe pour l’obligation, qu’il n’y aurait pas lieu d’exclure? C’est pourquoi il est dit (ibid., 22, 9): ils en mourront pour l’avoir profané, et comme à ce sujet il y a aussi le partitif de, on en conclut aussi qu’une partie seule entraîne l’obligation du sacrifice, à l’exclusion de l’oblation. Peut être au contraire, par analogie entre les termes péchés exprimés ici et au verset précité, en déduit-on qu’il y a lieu d’englober l’oblation dans le devoir prescrit du sacrifice? —Non, on le sait déjà par la déduction tirée de la règle émise pour l’idolâtrie que le sacrifice est seulement dû pour la faute qui, commise à dessein, est punie du retranchement, à l’exclusion de l’oblation mangée impure.
Pnei Moshe non traduit
ומנין. שאין הכתוב הזה מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו. ברייתא הוא בתורת כהנים פרשת ויקרא לעיל מהאי ברייתא דמייתי לעיל ומנין לידיעה בתחלה:
הזהיר וענש על ידי טומאה. מצינו אזהרה ועונש בטומאה ומצינו שחייב כאן קרבן על הטומאה:
מה עונש ואזהרה. גבי טומאת מקדש וקדשיו כתיבי שנאמר לא יטמאו את מקדשי הרי אזהרת מקדש בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר הרי זה אזהרת קדש אי נמי מבכל קדש לא תגע וילפינן במכות דבאכילת קדש בטומאת הגוף הכתוב מדבר ועונש כתיב כי את מקדש ה' טמא ונכרת הרי עונש מקדש והנפש אשר תאכל בשר וגו' הרי עונש קדש:
מתוך שנאמר. גבי מעשר שני לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ומכאן אזהרה לאכילת מעשר בטומאה ובאנינות יכול אם אכל באנינות או בטומאה יהא חייב קרבן:
ת''ל מאלה. והוא ידע ואשם לאחת מאלה והאי קרא בשבועות ביטוי שפתים כתיב ודריש לה בת''כ למיעוטא אטומא' דכתיבא לעיל בהאי פרשה:
ולא אוציא את התרומה שהיא בעון מיתה. באוכלה בטומאת הגוף:
ת''ל מאלה. דהדר כתיב התם והיה כי יאשם לאחת מאלה למיעוטא לתרומה מקרבן:
או מה להלן בתרומה. או אינו אלא דילפינן אשם אשם כתיב הכא ואשם וכתיב התם והשיאו אותם עון אשמה מה להלן תרומה אף כאן תרומה. ומשני ולא מע''ז למדתה שהרי בכל התורה כונה למדין אנחנו מע''ז כדדרשינן בפ' כלל גדול תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' והאי בע''ז מישתעי והוקשי כל התורה כולה לע''ז שאין מביאין קרבן אלא על דבר שזדונו כרת לאפוקי תרומה שהיא עון מיתה:
אָמַר רִבִּי חֲנִינָה קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. וּמֵעֲבוֹדָה זָרָה לָמַדָתָּהּ. וִילַמֵּד מֵעֲבוֹדָה זָרָה לְכָל דָּבָר בִּידִיעָה אַחַת. אָמַר לוֹ. עֲבוֹדָה זָרָה בְּקָבוּעַ וְטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וָקֳדָשָׁיו בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד. וְאֵין לְמֵידִין קָבוּעַ מֵעוֹלֶה וְיוֹרֵד וְלֹא עוֹלֶה וְיוֹרֵד מִקָּבוּעַ. וּמַה חֲמִית מֵימַר. בְּטוּמְאַת הַקּוֹדֶשׁ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. נֶאֱמַר כָּאן בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן בְהֵמָה טְמֵאָ֗ה. מַה בְהֵמָה טְמֵיאָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בְּטוּמְאַת הַקּוֹדֶשׁ. אַף בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה הָאֲמוּרָה כָאן בְּטוּמְאַת הַקֹּדֶשׁ. אֵין לִי אֶלָּא טוּמְאַת הַקֹּדֶשׁ. טוּמְאַת מִקְדָּשׁ מְנַיִין. תַּלְמוּד לוֹמַר וְטוּמְאָתוֹ עָלָי֑ו. מַה חֲמִית מֵימַר. בְּטָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר אוֹ בְטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא. תַּלְמוּד לוֹמַר וְטוּמְאָתוֹ עָלָי֑ו. בְּטוּמְאַת הַגּוּף וְלֹא בְטוּמְאַת בָּשָׂר. רִבִּי אוֹמֵר. וְאָכַ֛ל וְטוּמְאָתוֹ עָלָי֑ו. בְּטוּמְאַת הַגּוּף וְלֹא בְטוּמְאַת בָּשָׂר. רִבִּי חִייָה אוֹמֵר. נֶאֶמְרוּ קֳדָשִׁים לְשֵׁם רַבִּים וְנֶאֶמְרָה טוּמְאָה לְשֵׁם יָחִיד. הָא מָה אֲנֵי מְקַייֵם וְטוּמְאָתוֹ עָלָי֑ו. בְּטוּמְאַת הַגּוּף. לֹא בְטוּמְאַת בָּשָׂר. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. לֹא דִיבֵּר אֶלָּא בְמִי שֶׁטּוּמָאָה פוֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ. יָצָא בָשָׂר שֶׁאֵין טוּמְאָה פוֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ.
Traduction
R. Hanina dit devant R. Mena: si l’on recourt à l’idolâtrie, on devrait aussi établir les analogies au point de vue de la connaissance, en disant qu’à l’instar de l’idolâtrie dont la connaissance est unique et finale, non initiale, il en sera de même pour tous les cas passibles du sacrifice? Il y a cette différence à établir, fut-il répondu, que pour la faute d’ordre idolâtre, il est dû un sacrifice fixe, tandis que pour l’impureté dans la consommation, soit au Temple, soit des saintetés, le sacrifice sera variable; or, on n’établit pas de règle par analogie entre ces deux sortes d’offres. Mais alors pourquoi dire qu’il est seulement question au verset précité (ibid. 4, 23) d’impureté des saintetés? C’est que d’une part (5, 2) et d’autre part (7, 21), il y a l’expression animal impur; et comme la seconde fois il s’agit d’un homme impur qui mange de la sainteté, il en est de même au premier texte. D’où sait-on qu’en outre il s’agit de l’impur se trouvant au Temple? De ce qu’il est dit (22, 3): Si son impureté est sur lui, comparable à la même expression (Nb 19, 13) où il s’agit d’impureté en étant au Temple. -Qu’est-ce qui prouve que, dans notre verset (Lv 4, 23), il s’agit d’un impur qui mange un objet pur, et non d’un homme pur qui mange de l’impur? —C’est qu’il est dit (22, 3): ''l’impureté est sur lui''; il s’agit donc du corps impur, non de la chair impure qui est mangée (16)''V. ci-après, 3; Cf. B., Zevahim 43.''. De même, dit Rabbi, c’est prouvé par les mots ''s’il mange, étant lui impur''. Selon R. Hiya, comme le mot saintetés (ibid.) est au pluriel, et le mot impureté au singulier, le terme sur lui se rapporte au corps, non à la consommation. Selon R. Meir, il est seulement question de celui dont on peut détacher l’impureté (par le bains), non de le chair dont l’impureté est indélébile.
Pnei Moshe non traduit
ומע''ז למדתה. ואי מע''ז אנחנו למדין א''כ ניליף להקיש גם לענין ידיעה כמו דע''ז בידיעה אחת והיא לבסוף וא''צ ידיעה בתחילה ה''ה לכל מחויבי קרבן ואמאי בעי הכא ידיע' בתחילה. ומשני ע''ז בחטאת קבועה היא וכאן בעולה ויורד ואין למדין זה מזה:
ומה חמית מימר. אי הכי דאין למדין עולה ויורד מקבוע א''כ הדרא קושיא לדוכתה ומה חמית מימר דבטומאת הקדש דוקא הכתוב מדבר אימא תרומה נמי:
נאמר כאן. אלא מהכא נאמר כאן בעולה ויורד או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ובהמה מיותר הוא שהרי בהמה בכלל חיה אלא לג''ש דנאמר להלן בפ' צו גבי אוכל קדשים בטומאת הגוף והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' וטומאתו עליו וגו' ודריש לקמן דבטומאת הגוף מישתעי וכתיב התם ונפש כי תגע בכל טמא וגו' או בבהמה טמאה וגו' ואכל מבשר זבח השלמים וגו':
בטומאת הקדש. שאכל קדש בטומאת הגוף:
ת''ל וטומאתו עליו. ויליף טומאתו טומאתו דכתיב גבי טומאת מקדש בפ' חוקת טמא יהיה עוד טומאתו בו:
מה חמית מימר. דקרא דפ' צו בטמא שאכל טהור מישתעי או אינו אלא בטהור שאכל טמא מיירי:
ר' אומר ואכל וטומאתו עליו. כלומר דאי מקרא קמא וטומאתו עליו איכא למיפרך אימא בטומאת בשר מדבר דכתיב עליו לשון זכר דמשמע דאבשר קאי דאי בטומאת הגוף בלשון נקבה מיבעי ליה למיכתב כמו ברישיה דקרא דכתיב והנפש אשר תאכל וגו' הלכך יליף לה רבי מקרא דבתריה דכתיב ואכל מבשר זבח השלמים ולגלויי נמי על וטומאתו עליו דקרא קמא בטומאת הגוף מישתעי:
נאמר קדשים לשם רבים. השלמים לשון רבים. ונאמר טומאה בלשון יחיד וטומאתו עליו ואי בטומאת בשר מיירי וטומאתו עליהם מיבעיא ליה:
אלא במי שטומאה פורשת ממנו. דעליו כתיב משמע כל זמן שהטומאה עליו ויכולה לפרוש ממנו והיא טומאת הגוף שיש לו טהרה במקוה:
אִם כֵּן מַה הוֹעִיל לוֹ יוֹם הַכִּיפּוּרִים. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. נַעֲשִׂית לוֹ יוֹם הַכִּיפּוּרִים כְּאָשָׁם תָּלוּי. מֵת לִפְנֵי יוֹם הַכִּיפּוּרִים עֲוֹנָ֥ה בָֽהּ. אַחַר יוֹם הַכִּיפּוּרִים כְּבָר כִּיפֵּר.
Traduction
Il sera expié par le bouc dont le sang est offert à l’intérieur du Tabernacle, le Grand Pardon, et ce jour même suspend la punition''. A quoi sert cette offre, si elle ne suscite pas le pardon? R. Yossé b. R. Aboun répond: elle équivaut au sacrifice du péché pour doute (qui, après la connaissance acquise, devra être suivi d’un sacrifice d’expiation). Si le délinquant meurt avant le Grand Pardon, cette solennité ne peut pas remédier au péché; s’il meurt après la fête (mais avant l’offre), celle-ci donne l’expiation.
Pnei Moshe non traduit
אם כן מה הועיל לו יום הכפורים. אמתני' מהדר דקתני שעיר הנעשה בפנים ויה''כ תולה ולענין מאי הועיל לו אם אינו מכפר:
נעשית לו יה''כ כאשם תלוי. הבא על הספק וכי מתיידע ליה אח''כ צריך להביא חטאת וה''נ כן דכשיוודע לו מביא קרבן עולה ויורד ומועיל לו יה''כ כמו דמהני לי' אשם תלוי אם מת קודם שיביא החטאת כדמפרש ואזיל:
מת לפני יה''כ עונה בה. ואם מת לאחר יה''כ קודם שהביא קרבנו כבר כיפר עליו יה''כ כמו האשם תלוי דמכפר לו אם מת קודם שיביא חטאת:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source